שפתי חכמים, במדבר ה׳

1 פרשה זו נאמרה ביום. דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן, דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות, וא"כ מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה. ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרו להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן, ומתרץ ושמנה פרשיות כו':

2 ג' מחנות. מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו:

3 חוץ לכולן. דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שיהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות, ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה אחד לזב ומחנה אחד לטמא מת, ומדטמא מת מותר במחנה לויה כדלעיל, ש"מ דזב הוא במחנה ישראל:

4 משל שכינה. וא"ת ומנא ליה לרש"י. י"ל הא דטמא מת מותר אף בשל לויה יליף ממשה רבע"ה שהיה לוי, וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה:

5 לשון עצמות. כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו הוא שאם הוא לשון טומאה א"כ היה מחויב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה. ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה, הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות, ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של הפסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם. ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש, משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה בעצם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לתרגם כי אם דמסאב לנפשא, אלא לטמי עצמות משמע. נ"ל:

6 הקרן שנשבע. דממון המשתלם בראש הוא, ומפרש ואיזה זה נקרא קרן אותו שנשבע עליו, רצה לומר אותו ממון שנשבע עליו לאפוקי חומש:

7 שנתחייב לו. דקשה לרש"י למה לא כתיב אשר גזל לו אלא לאשר אשם לו משמע למי שהקרן שלו, כגון שאיש אחד הלוה לנגזל וזה בא וגזל מידו, חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל. וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו, ר"ל למי שנתחייב הנגזל לו:

8 כשנמלך זה. דקשה לרש"י כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת א"כ היאך בא שזה רוצה לשלם, ומתרץ כשנמלך כו':

9 זה הגר שמת. וא"ת בפרשת בהר כתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל, ופירש"י וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל, ומתרץ אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו, ר"ל דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו. ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים כמו שמתרץ הכא. ויש לומר דהתם אי אפשר לומר בגר, דהא כתיב ומכר מאחזתו דהיינו מירושת אביו ולגר אין לו ירושה מאביו, וגם הכא א"א לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש בין עני ובין עשיר:

10 זה הקרן. והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם, ולא נכתב המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב אשמו בראשו וחמישתו וגו':

11 ונתנו לכהן. דאל"כ אם הוא לה' אינו לכהן וכן ההיפך, וא"ל לשניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מבעי ליה:

12 שבאותו משמר. ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה אע"פ שאינו באותו משמר. ויש לומר מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו' ר"ל דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים ניתן דוקא לכהן שבאותו משמר כדכתיב בפרשת שופטים חלק כחלק יאכלו וגו', א"כ אף קרן וחומש אינו ניתן אלא לכהן שבאותו משמר:

13 האמור בויקרא. פענח רזא כי מלשון מלבד משמע שכבר כתב לך התורה שחייב בה לכך צריך לומר האמור בויקרא. והוצרך להזכירו פה דסד"א היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים אבל היכא דיהיב ליה לכהן זה יהיה כפרתו קמ"ל:

14 ואיני יודע. בעל המסדר מקשים על מה שפירש"י ואיני יודע מה יעשה בהם, והלא מקרא מלא הוא בפרשת קרח, בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה: וי"ל דשם בפרשת משפטים נרשם ברשימת תרי"ג מצות הבאת בכורים, ובפרשת כי תבא נרשם רק מצות קריאה על הבכורים האמור בפרשה. ובפרשת קרח פירש"י על פסוק ואני נתתי, משל למלך וכו' א"כ הפי' נתתי כבר נתתי, ופי' לך יהיה ג"כ פירושו שכבר נתן שכל הפרשה הוא רק חזרת הכ"ד מתנות כהונה שנתן כבר. ולא נמצא בפסוק בכל התורה שנתן לכהן הבכורים כמו שמצינו הכ"ג מתנות האחרים, לכך הוצרך כאן לפרש ולהחליף תיבת תרומה לתיבת בכורים מכח קושית ר' ישמעאל. ודו"ק:

15 מגיד שטובת הנאה לבעלים. ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן, אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה הוא לבעלים:

16 למעלה מן הענין. ואע"פ שרש"י ז"ל אינו דורש מהסמוכים אלא אותן שלא נכתבו במקומן שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא, מ"מ מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. ג"א פירש דלאו סמיכות הפרשה דא"כ למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מבעי ליה כדרכו, אלא ק"ל דלא ה"ל להתחיל הפרשה באיש אלא באשה, לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו' שהיא עיקר החטא, לכך פירש מה כתיב למעלה וגו' ר"ל שהוא עיקר החטא ע"כ איש איש אדלעיל קאי ע"ש יותר: נח"י הדבר תמוה, טוביה חטא וזיגוד מנגיד, כן הדבר הזה הבעל חטא שעיכב מתנות כהונה והאשה תתבזה שתבא לפני הכהן ומכ"ש אם נטמאת ממש הדבר קשה שעבירת הבעל תגרור עבירת האשה. אלא דה"פ דודאי שיש להאשה חטאים בפני עצמה ועבירה שלה גוררת עבירה חטא הזנות, ומ"מ אי לאו צרוף חטא הבעל והיא חטאה בזנות באמת היה החטא שלה גורם שיהא החטא מפורסם בלא קינוי וסתירה והיו ממיתין אותה בב"ד בלא ביזוי הבעל להביאה לפני הכהן להשקותה שתמות ע"י מים המאררים, אבל צירוף חטא הבעל גורם שיש עידי סתירה ולא עידי טומאה וצריך הוא להביאה אל הכהן ולהשקותה. וכן אם תצא זכאי מזה הזנות אי לאו צירוף חטא הבעל היה חטא האשה גורם שיהיה קול בעלמא ובלא עידי סתירה או עד א' על הטומאה או שהיתה אומרת איני שותה ובכל אלו אין משקין אותה, אבל צירוף חטא הבעל גורם שצריך להביאה אל הכהן להשקותה: ג"א ונראה דלאו דוקא סוטה, ה"ה שיהיה צריך לכהן שיהיה זב או מצורע שכולם צריכין לכהן דאל"כ מאי שנא סוטה, ואפשר לומר דשאני מצורע וזב אם הוא רוצה להיות רשע ושלא יביא הכפרה מי יודע ולא יצטרך לכהן, אבל סוטה אפי' רשע נמי אינו רוצה שתזנה אשתו והוא שנוי לו כמנהגו של עולם שהרי כתיב וקנא וכיון שהוא מקנא בודאי יביא לכהן. וכאשר תבין עוד דבר זה על אמתתו יש לך לדעת שהוא מדה כנגד מדה לפי שהוא אינו רוצה ליתן המתנות לכהן מפני שאומר למה יתן ממון שלו לכהן, לפיכך אמר הכתוב חייך שתצטרך לו שתדע מעלת הכהן שהכהן הוא האמצעי בין הקב"ה ובין ישראל לעשות שלום ביניהם ע"י הקרבנות, כי ישראל נקראים אשה להקב"ה כדכתיב אם לא תדעי לך היפה בנשים, והרבה מקומות נקראים אשה לפיכך צריך לכהן להביא אליו הסוטה שיעשה ג"כ שלום בינו ובין אשתו שהיא שטה הדרך מאתו והכהן עושה שלום ביניהם. וזהו בודאי דומה לגמרי מה שכהן עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומשרה שכינה בארץ כמו שפירש"י בפרשת מסעי שהש"י שנקרא איש ובעל לישראל הוא אצלם, והוא אינו רוצה להכיר מעלת הכהן צריך להביא אליו הסוטה לעשות שלום בינו ובין האשה:

17 רוח שטות. כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר וזהו השטות, דאל"כ למה חייבת מיתה כיון דשוטים היו:

18 תט מדרכי צניעות. דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא נקט מדרכי תורה דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה, ואם ודאי שזנתה אין משקין אותה, לכך נקט מדרכי צניעות ר"ל שראה מחבק ומנשק עם איש אחר וספק הוא אם זנתה:

19 ומהו המעל. דק"ל ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דב' עניינים הם לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאילו כתיב ששכב איש אותה. ואין זה לומר ששכב איש אותה באמת דאז אין משקין אותה, וסדר הכתובים כן הוא. כי תשטה ועברה מדרכי צניעות, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, ואח"כ נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל לשכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת רק קנא לה אף שלא חמס בכפה, והביא האיש את אשתו וגומר. הר"ם:

20 שכיבתה. ה"ג ושכב איש אותה שכבת זרע, שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה מבעלה יבמות צ"ה פירוש ששכב בעלה עם אחותה אינה נפסלת אשתו מחמת זנות אחותה מבעלה, דה"א שפוסלה מק"ו, ומה מי שבא על איסור קל נאסר האוסר, מקום שבא על איסור חמור אינו דין שנאסר האוסר. פירש"י איסור קל אשת איש שיש לה היתר ע"י גט, אם זנתה אשה נאסר בה בעלה האוסרה לכל העולם, מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת את אחותו עליו כל ימי חייה, אינו דין שנאסר האוסר, שתיאסר אשתו על בעלה האוסרת אחותה על בעלה. לכך נאמר אותה לומר שכיבתה פוסלתה וכו' יבמות דף צ"ה ע"א. וטעות נפל בספרי רש"י מפי הגאון מהר"ר יצחק כהן ז"ל. ומצאתי כתוב דהאי מעשה בשתי אחיות וכו' צריך להיות בפסוק איש איש שפירש"י שמועלת בשנים באיש שלמעלה ובאיש דלמטה, והכי איתא במדרש באיש שלמעלה ובאיש שלמטה אמר לה הקב"ה באישך את משחקת שמא בי אתה משחקת, ומעשה בשתי אחיות וכו':

21 פרט לסומא. ר"ל דשני דברים הם וכולם נתמעטו בפסוק זה, מעיני פרט לסומא אע"פ שיודע שזינתה הואיל ואינו רואה אינה שותה. ומנעלם משמע אם היה רואה ומעמעם ששניהם יחד, אין המים בודקין אותה. ומעמעם כמו גחלים עוממות והוא תרגום של כהה:

22 שיעור. פירוש האי והיא נטמאת דכתיב אחר ונסתרה בשיעור טומאה קמיירי שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה, דאס"ד נטמא ממש הא כבר כתיב לעיל, ושכב איש אותה והיינו נטמאה, והיא נטמאה דכתב רחמנא ל"ל, אלא לשיעור טומאה הוא דאתא:

23 אפי' עד אחד. וא"ת מהיכא נשמע דיוק זה מדכתיב ועד אין בה, הא ק"ל כ"מ שנא' עד הרי כאן שנים מדהוצרך הכתוב לפרט, לא יקום עד אחד משמע כל עד שבתורה שנים אלא א"כ פרט בו הכתוב אחד כמו שפירש בפרשת שופטים ואם כן הכא כתיב עד סתם, משמע שנים אין בה אבל אחד יש בה. וי"ל דקרא ועד אין בה קאי על והיא לא נתפשה ולא על וקנא את אשתו והביא את אשתו אל הכהן להשקות אותה, כלומר עד אין בה שהיא לא נתפשה שאין כאן שני עדי טומאה אלא עד אחד ראה שנטמאה, אין משקין אותה אלא אסורה על בעלה סוטה דף ב' והאי מלת הא הוא כמו והא למדת ולאו דיוקא הוא כי לא לדיוקא אתיא רק מסקנא דמלתא הוא, הא למדת אבל יש בהם וכו'. ותו קשה לרש"י למה מהימן עד אחד לאוסרה על בעלה. ומתרץ ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים בסתירה, והואיל בסתירה יש שני עדים שאומרים ראינו שנסתרה עם פלוני כשיעור טומאה, ועד אחד בא ואמר שנטמאת, רגלים לדבר הוא דמהימן דודאי זינתה כיון שיש גם עדי סתירה, לכך נכתב הקרא דועד אין בה כאן כדי ללמדך דקאי אנטמאה דלעיל, כלומר שיש עדי סתירה ולכך מהימן עד אחד, ואי לא נכתב כאן לא הייתי יודע שיש עדים בסתירה:

24 נאנסה. וה"ק קרא ועד אין בה כלומר שנים אין בה אלא אחד, והיא לא נתפשה, אלא מעיד שעשתה ברצון, אסורה לבעלה ודין בפני עצמו הוא:

25 קודם. משמע דמקרא מסורס כמו שמפורש למעלה:

26 ואין ידוע. פירוש לא שנודע לו שנטמאה ונודע לו שלא נטמאה, כפי המובן מוהיא נטמאה והיא לא נטמאה, דהא ונעלם מעיני אישה כתיב, ודרשו רז"ל דאם היה רואה ומעמעם אין המים בודקין אותה:

27 שלא יהא מסלת. כתב הרא"ם הרב הודיע הטעם למה מיעט סולת וחטין, דאין לפרש שכוונתו להודיע שקמח ושעורים דכתיב בקרא למעט סולת וחטים שזה פשוט הוא דזיל קרי בי רב הוא:

28 קרוי אור. כלומר דשמן היינו יצהר שקרוי שמן כדכתיב, דגנך ותירושך ויצהרך, ויצהר הוא ל' צוהר, צהרים שהוא אור:

29 אלא מסיעין. מסיעין ל' מעתיקין הוא:

30 סותר. משמע דפרע ל' סתירה הוא.ואם תאמר בכ"מ פירש"י פרע דגבי ראש לשון גידול הוא לעיל בפרשת אמור לא יפרע לא יגדל, ולקמן גבי נזיר. וי"ל דגם כאן לשון גידול הוא, דכששערה קלועים קצרים הם ואינן ארוכים וכשסותר הקליעה הם ארוכין ונמצא דסתירה זו מגדלן. וכתב הרא"ם, אע"פ שהפרע בכל מקום לשון גילוי הוא כמו שכתב הרב בעצמו גבי כי פרוע הוא, מגולה וכו' כמו ופרע את ראש האשה, אין זה סותר מה שפירש דסותר קליעת שערה, דמה דפירש הכא לאו ממלת ופרע דרש אלא מיתורא דהאשה, דהל"ל למכתב ופרע את ראשה דהא אאשה דלעיל קאי, אלא האשה לרבות כל גופה שסותר שערה ומגלה לבה ומרבה בקלונה. ואפשר לי לומר דע"י הסתירה נתגלה איך ששערותיה ארוכים הם, שהיו נראים מקודם שהם קצרים ודו"ק:

31 גנאי להן. והטעם מצאתי משל לאחד שעבר עבירה יוצא לשוק ומתבייש ומכסה את ראשו ואת פניו, כך האשה שעברה על הצווי מכסה ראשה:

32 בשער נקנור. אדם גדול היה והביא דלתות נחושת מאלכסנדריא של מצרים לאותו שער, ונעשו בהם נסים הרבה כדתניא במסכת יומא ל"ח. קצ"מ בשם מהר"ם, מה שפירש זה שלא כסדר אחר ופרע את ראש האשה, ועוד לפני ה' דלעיל לא פירש כלום, י"ל דהתם היה אפשר לפרש דלפני ה' בהיכל מיירי, אבל השתא דפירש סותר קליעת ראשה כדי לבזותה, ור"ד עוד מכאן כמה בזיונות שמבזין אותה, וכל זה אין דרך כבוד לעשות בהיכל, א"כ ע"כ לומר בשער נקנור:

33 ליגעה. דא"ל משום תנופה כמו דעל כפי אהרן ועל כפי בניו דמלואים. דהתם כתיב מיד בתריה והנפת, אבל הכא התחיל בהשקאת מי המרים ובשבועות האלה וכו', ואח"כ כתיב והניף וגו', אלא ע"כ כדי ליגעה וכו':

34 ולא ימחה שם. מהרר"ה הא דלא פירש טעם זה לעיל שכתב ג"כ ליגעה. דהתם י"ל שצוה ליגעה כדי שלא תשתה ותמות, שחסה התורה עליה כיון שאין כאן עדים והתראה על הטומאה אבל כאן א"א לומר כן דאין לחוש עליה כ"כ כיון ששטה מדרכי צניעות ועברה על הקינוי שנסתרה, אלא שחס הקב"ה על כבוד שמו:

35 ע"ש סופן. ויהיה פירוש מי המרים, המים המרים ופי' המאררים למרים, להיות בפיה מרים ורעים: ג"א דאל"כ למה היו מרים, ואע"ג דקאמרינן בגמרא שנותן שם עשב מר מפני שכתב המרים, אפ"ה מדכתיב המרים בה"א הידיעה משמע שכך הוא ידוע. ולא נמצא בכל מקום שנותן בו דבר מר ולפיכך אמר שנקראו מרים על שם סופן:

36 אם לא שכב. כלומר לא תאמר שישביעה בשם, כמו כל שבועה שפירש שנשבע בשם. והרא"ם פירש שלא תאמר האמירה לחוד ושבועה לחוד אם לא שכב הנקי הא אם שכב לא תנקי. וי"ס גורסין הא אם שכב חנקי ולכן כתב חסר יו"ד כדי לדרוש מלשון חנק כאלו היתה בה"א שרשי, וה"א וחי"ת מתחלפים ודרוש חנקי כלומר שתמות:

37 בלשון אם. דק"ל דכי משמע שודאי זינתה, ואם ודאי זינתה אין משקין אותה:

38 כדרך. כלומר אם לא אמת מה שאמרתי יארע לי כו'. דאל"כ יתן ה' בך אלה מבעי ליה, ולמ"ד דמלת לאלה במקום בעבור, שתהיה כלי לכל מקלל ומשביע:

39 על האלה. תוספות פ"ק דקדושין דף כ"ז פירשו דמחד אמן מפיק שפיר על האלה ועל השבועה ואיש זה ואיש אחר, שהרי אכל מה שכתוב בפרשה קאי, ואלה ושבועה בהדיא כתיבי בפרשה וכתיב נמי, תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר. ואידך אמן קאי אארוסה ושומרת יבם דלא כתיבי בפרשה, ורש"י קיצר בלשונו. וקשה אם כן היה דעת רש"י כן כפירושו היל"ל אמן אם מאיש זה אם מאיש אחר, אמן על האלה ועל השבועה, ומדהאריך רש"י במקום שהי"ל לקצר וכתב כפל אמן אמן על האלה אמן על השבועה, וכן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, ודאי דעת רש"י כאן לפרש דהני תרי אמן צריך על מה דהזכיר חד על האלה וחד על השבועה, וכן חד אמן על איש זה וחד על איש אחר, ול"ק שאין כאן רק ב' אמן וי"ל דהי מינייהו מפק פקית ותרווייהו משתמעי מניה, ומה שלא רצה כאן לפרש ארוסה וכו' דזה אין במשמעות הפסוק רק הוא בקבלה כרוב תורה שבע"פ. ורש"י מפרש רק ל' המקרא והל"ל לומר אמן ואמן בוי"ו אם היה מוסיף ד"א. נלי"ט:

40 הקריב מנחתה. כדכתיב והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה את המים:

41 שנאמר בטן וירך. דק"ל הא גם זה כתיב לעיל, ובאו המים המאררים האלה לצבות בטן וגו'. ומתרץ לפי שנאמר וכו':

42 להיות לה. לא שיבאו שם אל דברים מרים שכבר הם בבטנה, דאין בבטנה דבר אחר מר:

43 מעלה ומוריד. פירשתיו בפרשת אמור:

44 למעלה מידו. דילפינן יד משלמים דכתיב, ידיו תביאנה וגו' מה להלן הבעלים מניפין עם הכהן אף כאן עם הכהן. וכתיב ולקח הכהן, הא כיצד אלא שהכהן מניף והיא ג"כ מניפה עמו שידה למעלה משל כהן. ועוד, מן מיד האשה למד זה, פי' מתחת יד האשה שידה למעלה מידו של כהן. דאל"כ היה לו לכתוב ולקח הכהן מן האשה ולמה לי מיד:

45 קודם קמיצה. דקשה לרש"י דוהקריב משמע שקרב המנחה, וכתיב אח"כ וקמץ הכהן מן המנחה משמע דעדיין לא נקמצה, והיאך כתיב שקרב אותו קומץ שעדיין לא נקמץ. ומתרץ דוהקריב ל' הגשה הוא כלומר שמגיש את המנחה בקרן מערבית דרומית:

46 איני שותה. כלומר אצא ממנו בלא כתובה ואיני שותה אין שומעין לה כיון שנמחק השם, עד שתאמר בפירוש טמאה אני. אבל קודם שנמחק השם אם תאמר איני שותה ואצא בלא כתובה שומעין לה ואין משקין אע"פ שאינה מודה בטומאה:

47 מערערין. פירש"י בפרק היה נוטל פותחין את פיה שלא בטובתה ושופכין המים לתוך גרונה, עכ"ל. ובערוך ערך ער פירש ל' שיכור:

48 אינן בודקין. ואע"פ שבקללה עצמה כתיב לצבות בטן ולנפול ירך, הבטן תחילה ואח"כ הירך, ההוא לאו בבטנה וירכה של סוטה קמיירי אלא בבטנו וירכו של בועל:

49 אלין בה. אע"פ שלעיל פירש שיהיו הכל נשבעין ביך ומקללין ביך כאן א"א לפרש כן דא"כ ל"ל:

50 במקום שניכר. שגנאי יותר הוא לו:

51 בסתירה זו. אע"פ שלא היה צריך לומר זה דהא כל הכתוב באשה שקנא ונסתרה קמיירי, מ"מ איידי דבעי לפרושי וטהורה היא ממקום אחר, שפירושו מהאיש שקנא לה ונסתרה עמו, פירש תחילה דואם לא נטמאה מיירי בסתירת האיש שקנא לה:

52 ולא עוד. שלא תאמר דונזרעה זרע נמשך אונקתה, כלומר ונקתה אז ונזרעה או ונקתה מהדברים המונעים הלידה ובזה ונזרעה זרע, לפיכך פירש ונקתה מהמים המאררים שהוא ענין הצלה מצביית בטן ומנפילת ירך. ופי' ונזרעה זרע לעצמו, ולא עוד אלא ונזרעה:

53 שהסוטה אסורה. מדהוצרך לכתוב ונקה האיש מעון שהיא בהיתר אצלו אחר ששתתה, משמע שהסוטה קודם ששתתה אסורה לבעלה: